"גם לי יש אומן בבית" / מאת: לילך בירט וליאור גרטי

תקציר המחזה
דרמה על אישה שמנה, בשנות העשרים המאוחרות שלה, אשר ראתה כתבה על נשים שמשמשות כמודליסטיות במגזין. היא קיפלה ושמרה את הכתבה וכל יום קראה אותה שוב ושוב עד שיום אחד, מזדחלת מחשבה על אומץ.
היא אוזרת אומץ, בנקודה קריטית בחייה ומגיעה למקלט בו נפגשים ציירים לצורך רישום מודליסטיות.
לאורך ההצגה היא חווה מחדש, על ידי כך שהמחזה נע בין ההווה לעבר וגורם לה, לציירים במקלט ולקהל להבין מה למעשה הביא אותה למקלט.
בהצגה ניתן ליראות ע"י פלאשבקים של האישה את הזיכרונות מילדות, נעורים ובגרות מציפים אותה, מחוויות בבית הספר היסודי דרך תיכון וההתמודדות מול הצבא, היישר ליום בו פגשה את הגבר שהיום הציב לה אולטימטום להפיל את הילד שכל כך רצתה ודחף אותה, בלי להתכוון, למחשבות על האומץ להכיר את עצמה מחדש.
רק שאין לה הרבה זמן.
בעוד שעה היא תיאלץ להגיע להחלטה גורלית שתשנה את חייה לנצח.
במהלך הסשן, היא מתקלפת שכבה אחר שכבה ומבינה שהפתרון נמצא מתחת לכל הכיסויים.
רק לא בטוח האם יהיה לה את האומץ להחליט…

עליי ועל המלודרמה
30 שנים נלחמתי. לא יודעת למה. אבל במלחמות על עקרונות ועל האישיות שלי, שלא ייעלמו. לאט לאט זה תפס שכבות שומן עבות והגדיר את עצמו – אני נלחמת על להישאר מי שאני:
כמהה למחיאות כפיים ולבמה. יפה. מכוערת. מצחיקה. שמנה. מרגשת. מוכשרת. אילמת שאי אפשר לסתום לה את הפה. ענייה. עשירה. מפחדת מלתת לגברים להתקרב אליי. בודדה. נאהבת. קשה. עדינה. קלאמזי. עקשנית. אסתטית. זורמת. פחדנית. רגישה. נוסטלגית…
זה לא נגמר.. אני הרבה דברים!
אבל מה שכן, עם אלף סדינים לבנים עליי. שיראה נקי.
לפעמים ממש מזכירה את הדמות של האישה בהצגה.
אבל אני בניגוד אליה מוציאה את כל מי שאני החוצה, כותבת טורים, הצגות, בוחרת בחירות חכמות וטיפשות, עומדת על במה כל פעם ונותנת לצד אחר שבי לצאת החוצה, זוכה למתנות שלא ניתן לקנות בכסף…
מבינה שיש לי משהו שלה אין. הערכה עצמית. וזה לא בא לי בקלות. ממש לא.
זה בא כי למרות הכל, אני נשארתי אני. ממש עוזי חיטמן.
כן, אני מרגישה שליחה. לא פלצנית. שליחה.
יש גבול לכיסויים שאישה צריכה לשים עליה. גם גבר.
ובשביל מה? להיות חלק ממשהו? כדי למצוא חן?
חן מוצאים בעיניי אנשים שיש להם חן. והחן הוא שלך. זה יוניסקס.
חשוב לי שהמחזה הזה יעלה כהצגה שרצה עשרות ואלפי פעמים. למה? וואלה ככה!
כי אחרי שכולם יורידו את הכיסויים- פתאום נבין שכולנו מוכים. שלכולנו יש סימנים כחולים, שחורים, כפלי שומן לא אסתטיים, חורים שצריך למלא, מלוכלכים-בלי פוטושופ ובלי סדינים לבנים. אנחנו בני אדם.
בני אדם שצריכים אומץ כדי להיות מי שאנחנו בחברה הזאת.
אבל על מי אני עובדת…
זה לא עובד ככה.. בשביל זה המציאו סדינים.
כדי לכסות.
אבל מספיק לי שהאישה הזאת בתוכי תוריד את הסדין שלה, ואני ניצחתי.