הפעם הראשונה שדיגמנתי לציירים הייתה לפני עשור כשהייתי בשנה ב' בבית הספר למשחק "גודמן".
רציתי לענות לעצמי על השאלה, האם אני באמת אוהבת את עצמי או שזאת רק חומה שאני מתחבאת מאחוריה? השתעשעתי עם הרעיון שאדגמן לציירים ואז כשהייתה לי את ההזדמנות, החלטתי ללכת על זה. Keren Ifrah קישרה אותי לקבוצת אמנים בעומר וזאת הייתה הקבוצה המושלמת לחוות איתה את הסיפתח של חיי כמודלית לציירים בעשור הזה. 
קבוצה של מוכשרות ומוכשרים בכל מיני גילאים, אווירה מדהימה ומחבקת, לכלוך וריח של צבעים ומוסיקה.
והתשובה הגיעה.
לא רק שגיליתי שאני אוהבת את עצמי, בכל סשן התאהבתי בעצמי עוד קצת מחדש.
לעבור בין הציורים של האמנים המוכשרים וליראות איך כל אחד מהם רואה אותי בבת עיניו… זאת חוויה מרגשת בכל פעם מחדש. השיחות תוך כדי סשן והשקט בין לבין הולידו אצלי תובנות, מחשבות ורעיונות בלי סוף…
הרי דרך המפגשים הללו, עלה בראשי הרעיון שהוליד את הצגת היחיד שיצרתי, ששיחקה במשך ארבע שנים ברחבי הארץ "גם לי יש אומן בבית".
מתוך האמונה שלי שאין כזה דבר מודל לחיקוי, יש לנו רק את המודל שמשתקף לנו מול המראה, או במקרה הזה על הנייר ואם ניהיה עסוקים רק בלהתבונן ולקבל אותו, נוכל להיות הגרסא הכי טובה של עצמינו.
מזמינה אתכם להתבונן יחד על עצמינו כיצירת אומנות שאותה אפשר לאהוב עם כמה שפחות ביקורת עצמית וכמה שיותר קבלה.